אני מקווה שהפעם מישהו יענה
אני דו קוטבי עם אלמנטים פביסוטיים. עקב דוגמא אישית לא ממש טובה שקיבלתי מילדות,, איבדתי לחלוטין אמון בבני אדם. נמנעתי למשך שנים ממערכות יחסים, עברתי מסטוץ לסטוץ, אבל עבדתי על עצמי וכעת אני מוכן ובמערכת יחסים מזה חדשיים. נמנעתי ממערכות יחסים מכיוון שאני לא מרגיש שיש לי את היכולת או המסוגלות לבטוח במישהו. בשלושה שבועות האחרונים אני סובל מחרדות ופםסיכוזות תמידיות שהיא כל הזמן בוגדת בי ותוחקת עליי, מחשבות שאינן מעוגנות במציאות ומטריפות לי את המח. אני מנסה להילחם בעזרת הגיון, אבל ללא הצלחה מרובה. איך אפשר לתת למחשבות האלה לשכוח ופשוט לתת אמון בבן אדם? אני יודע שזה משהו שאין לי שליטה עליו, ואם זה יקרה זה יקרה, ןאף אחד לא יכול לשקר לנצח, והיא אדם ככ טוב, ואני מרגיש אשם על הדמוניזציה שהמחשבות הטורדניות האלה עושות לה ואני חושש שבסופו של דבר אני אהרוס את הקשר. יש למישהו עצה איך אני יכול להשקיט קצת את המח ואת המחשבות או איך לשחרר ופשוט לקחת סיכון ולבטוח? או איך לחסל מנגנון הגנה עתיק שפוט לא מפסיק לעבוד? אני ממש צריך עצה 1 תשובות | תגיות:

יש למישהו מושג אם ישקבוצת תמיכה לדו קוטביים באזור השרון? עדיף רעננה-כס
אני יוצא זה חודש וחצי עם בחורה, שקשה לה מאד לקבל את המחלה שלי. היא כבר קטעה את הקשר בעבר עקב זה, אך חזרנו, ומאז אנחנו מנסי לעבוד על זה ביחד. השבועות הראשונים היו סיוט בשביל כל אדםל עם מאניה דיפרסיה, נעתי בין תחושות של אושר ושקט באינטימיות איתה למצב של קור וניכור כאשר אני לא לידה. אני כל הזמן נמצא במצב, די לא הוגן, בו אני מרגיש שאני צריך להוכיח עצמי כל הזמן ולהראות שהמחלה לא פוגעת בכלום. אבל היא פוגעת. אני לא אכנס לזה, אבל הסביבה בה גדלתי הייתה די מזניחה עד עוינת, כאשר רוב הזמן דברים הסתובבו סביב שקרים ובגידות של כולם - הורים, אחים, חברים וכמובן בנות זוג. אני מוצא עמי נאבר בשבועים החרונים עם פסיכוזות בלתי נפסקות, בהם יש קול עוצמתי ובעל נוכחות שאומר לי שהיא כל הזמן עסוקה בלהיות עם גברים אחרים , כל רגע שהיא לא איתי. מגיע עד רמה של גיחוך, ומזל שיש קציונאל ורוב הפעמים אפשר לסמוך עליו שיעשה סדר בכאום הקוגניטיבי הזה. פעם אחת בחיי הייתה לי אהבה אמיתית וחזקה, ואיתה היו אותן פסיכוזות. אני יודע שאין להן בסיס ושהן שקריות, אבל הקול כ"כ חזק... איך נלחמים בהם (למעט כדורים - אני לוקח כמות יפה ללא הועי 0 תשובות | תגיות:

יש למישהו מושג אם ישקבוצת תמיכה לדו קוטביים באזור השרון? עדיף רעננה-כס
אני מחפש נואשות כבר זמן רב קבוצת תמיכה - אני חי עמוק בתוך העולם הנורמלי ואני לא מכיר אף אחד עם מחלה כמו שלי.
אני חייב לשוחח עם אנשים שחווים דברים דומים לשלי, אני חייה מישהו שמסוגל להבין.
אז אם מישהו מכיר קבוצת תמיכה באזור רעננה-כפ"ס, אני אשמח לשמוע פרטים.
ואם יש כאן אנשים שרוצים להקים קבוצה, אני שאמח לשמוע.

יום שקט ורגוע לכולם 0 תשובות | תגיות:

למה צריך לשלם על דברים שלא בשליטתנו?
לא מזמן פגשתי, אחרי 31 שנה, מי שאני יכול לומר שהיא אהבת חיי. הרגשתי כל כך טוב איתה, כל כך מאוזן, כל כך חזק ובריא. היא עצמה מתוסבכת לא מעט, לודחת מינון נמוך של כדורים וסובלת מחרדות ומעט דיכאון. האהבה היא גדולה ומטורפת, אמיתית עד כמעט שמרגיש לא הגיוני, אבל לאגדות, כמו כל דבר אחר בעולם, יש כנראה תאריך תפוגה.
לפני יומיים היא הפסיקה את הקשר מטענה שהיא לא יודעת איךל תוכל להתמודד עם העובדה שיש לי מאניה דיפרסיה, ברמה הבין אישית וברמה הגנטית. לא היה דבר בהתנהגותי שיכל לגרום לך לפחד, אבל שובף בפעם החמישית בשנה וחצי, עקב היותי "חולה" נדחיתי על ידי בנות זוג אופציונאליות בלי לקבל הזדמנות הוגנת. רק שהפעם זה ממש שבר אותי והבאיב לי. אני יודע שהבעייה היא לא שיש לי מחלה אלא שהיא לא מספיק חזקה כדי להתמודד, אבל עדיין זה לא עוזר לתחושת הנכות והשוני הזו. אנשים הם פשוט אפלים ובעלי ראייה מצומצמת ומעליבה. הלב שלי מרוסק, לראשונה זה 8 שנים. החיים פשוט לא הוגנים. 1 תשובות | תגיות: חרדה ודיכאון ,

דייייי
אני כבר לא יודע מה אמיתי ומה לא. אני עושה כל מאמץ להכניס עצמי כחלק מהעולם הזה, חלק מהחברה. זה לא עובד. כל כך קשה לי לחיות איתם, עם הניתוק הטוטאלי מהעצמי וההתרכזות במראה ובכסף, נמאס לי לשקר ולשחק משחקים, נמאס לי שהחברה מוקיעה אותי כי אני לא "רגיל". ויותר נמאס לי לשים מסיכות ולהעמיד פנים ולהיות מישהו שאני לא בשביל שכמה רובוטים רדודים יקבלו אותי בהבנה. די, אני כבר בן 31, ונכון, יש לי את ההפרעות שלי ואת הבעיות שלי, אבל אני לא הולך יותר לשנות את מי שאני בשביל אף אחד. אני על סף ההשלמה של חיי הבדידות והסגפנות, ואני חושש שהפעם לא תהייה דרך חזרה. אני פשוט אצוף נטול משקל והשפעם לאורך הימים והשנים שנשארו לי וזהו. רק לסיים כבר את תקופת המאסר הזו בתוך חליפת השימפנזה התפוררת הזו.
0 תשובות | תגיות: חרדה ודיכאון ,

איך שורדים את המציאות הזו עם מה שאנחנו יודעים?
לפני כחודש וחצי הפסקתי לקחת תרופות, טיפול בו נקטתי בחמש שנים האחרונות. עברתי בדרך גם טיפולים אלקטרו מגנטיים, ECT ושיטות פסיכיאטריות שונות. הבנתי כי לא משנה מה אעשה מה שקיים בתוכי לא יישתנה, ועליי או להשלים עם המצב או לסיים את זה. מכיוון שאני אחרי 2 נסיונות עקרים, אני מוותר על נסיון ההתאבדות ופשוט מוכן להמשיך, יום אחרי יום. אין לי תפיסה קדימה, אני לא מסוגל לתכננן דבר ליומיים ומעלה קדימה, אני מבלה את רוב זמני לבדי בחפירות פנימיות בלתי נגמרות ולא מצליח למצוא אף אדם לשוחח איתו. הייתי אצל מספר לא מועט של מטפלים, בניהם מטפלת אצלה ביקרתי בשלוש וחצי שנים האחרונות ברציפוץ, אבל גם עם זה סיימתי מתוך תחושת אכזבה. אני לא מליח לתקשר עם אנשים, אהי נלחם ללא הרף כל דקה ביום בשדים המטופשים שצפים ותוקפים, ואני נמנע מחשיפת יתר לארועי העולם - שובר לי את הלב לראות את המצב האנושי במקום כל כך נמוך וריקני. לא מעט אני מאחל לסופו של העולם, ולא רק הפרטי שלי. רק רציתי לדעת אם חמישהו יש נוסחה לחיים האלה בחוץ - איך שורדים בחוץ בלי להתנתק או להסתמם דרך קבע על ידי כדורים? 3 תשובות | תגיות: דיכאון , בדידות , אובדנות , טיפול נפשי פרטני , שיקום נפגעי נפש ,